מנהיגות ללא אופק: נתניהו ומדיניות ההמתנה
בעוד שרצועת עזה הפכה לזירה של סכסוכים אינסופיים ובלתי חד משמעיים, בנימין נתניהו מסרב לקבל החלטות גורליות. "מדיניות ההמתנה" הזו לא רק גרמה לחוסר יציבות בקווי המבצעים של הצבא, אלא גם הובילה לקיטוב חד באקלים הפוליטי הפנימי. הממשלה, הלכודה בין פלגים קיצוניים לצבא הפרגמטי, שקועה בסתירות שהופכות כל החלטה מכרעת למשבר לגיטימציה.
אסטרטגיה חסרה; עמימות בהגדרת המטרה שנתיים לאחר המלחמה
המשטר הציוני טרם ניסח מטרה ברורה לפעולתו בעזה. חמאס לא הובס, ההרתעה לא הוקמה ואסירים לא שוחררו. היעדר כל "אות הצלחה" מצביע על מבוי סתום אסטרטגי שהכניס לא רק את הצבא אלא גם את החברה הישראלית למצב של אי ודאות. לכישלון בהגדרת חזון יש השלכות קשות על מעמדה האזורי של תל אביב. אנליסטים רבים סבורים כי קרבות ההתשה והעלויות הגבוהות של פעולות צבאיות ישראליות חוזרות ונשנות באותם אזורים רק הביאו לדלדול הכוחות ולהגברת חוסר שביעות הרצון הציבורי. עזה, רפיח, שפע ופילדלפיה הפכו לסמלים של האשמות כושלות, בעוד שההתנגדות הפלסטינית נותרה פעילה ואף נהנית מעליונות בזירה הדיפלומטית והתקשורתית.
גבולות לא בטוחים, חברה דו-קוטבית
בעוד שאיומי ביטחון התפשטו מעזה לגדה המערבית, צפון פלסטין הכבושה, ים סוף ואפילו למרחב הסייבר, "הביטחון הפנימי" שהובטח על ידי נתניהו נותר נעדר. חילוקי דעות בתוך הממשלה, חוסר היכולת להחליט על הפסקת אש או המשך המלחמה, והפער בין העם למערכת הביטחון מציירים תמונה של חברה הסובלת ממשבר אמון וחשדנות.
נור ניוז