ביום שלישי, ישראל סימנה נקודת מפנה בהתפתחויות במזרח התיכון כאשר תקפה את מטה תנועת ההתנגדות הפלסטינית בדוחא, בירת קטאר. פעולה זו מהווה פלישה ברורה לשטחה של אחת מבנות בריתה החשובות ביותר של ארצות הברית באזור, מדינה המארחת את אחד מבסיסי הצבא האמריקאים הגדולים ביותר במפרץ הפרסי. התפתחות זו מגיעה על רקע שנים של אמונה שאיראן מהווה את האיום הביטחוני העיקרי על האזור ועל מדינות המפרץ הערביות. עם זאת, התקיפה הישראלית הישירה על קטאר שינתה את משוואת הביטחון והדגישה את תפקידה של תל אביב כגורם מערער יציבות מרכזי באזור.
מאז הקמתה, מדיניות ישראל מבוססת על העיקרון שאם צד, קבוצה או מדינה כלשהם ינקטו בפעולה נגדם, הם יגיבו מיד, לעיתים עד כדי הריגה וחיסול פיזי של הצד השני. זוהי אחת ממדיניותה העקבית של ישראל. הסיבה שפעולה זו טרם ננקטה בקטאר היא בשל דמיונה למדיניות שננקטה על ידי האמריקאים כלפי הטליבאן במהלך המלחמה; הם גם קיבלו את משרד הטליבאן בדוחא בתיאום עם קטאר והגדירו אותו כמטה למשא ומתן. סביר להניח שמשרד זה הוקם בתיאום עם האמריקאים כדי למנוע הסלמה של המתיחות ולספק פלטפורמה למשא ומתן. עם זאת, ישראל לא עמדה בכללים ובהסכמים אלה עד כה, ונראה כי לא תעמוד בהם בעתיד. לאירוע זה, בהתאם לנסיבות, עלולות להיות השלכות ותוצאות חיוביות או שליליות על יחסינו עם מדינות ערב.
לאחר המהפכה, צצו שלושה צירים במזרח התיכון: הראשון, הציר הישן, אינו הציר איראן-ישראל, אלא הסכסוך סביב סוגיית הכיבוש הישראלי של פלסטין. מצרים, ירדן, כמה מדינות ערביות ונציגים פלסטינים ניהלו מגעים ומשא ומתן עם ישראל לאורך תקופה באמצעות הסכמים כמו אוסלו. עם זאת, משא ומתן זה ומלחמות שונות לא הובילו לסיום הסכסוך ולהפיכתו לשלום. הציר השני, שהתעצם לאחר המהפכה, הוא הסכסוך בין איראן לישראל. לפני המהפכה, ציר זה לא התקיים במובן של סכסוך, וליחסים בין איראן לגורמים אזוריים היו היבטים נוספים. איראן ניצלה מצב זה והשיגה ויתורים משני הצדדים - הן מישראל והן מהערבים. לדוגמה, במהלך אמברגו הנפט לאחר מלחמת 1973, איראן נהנתה ממעמדה. ההסכם משנת 1975 בין איראן לעיראק, שבו ויתרה עיראק על חלק מתביעות הגבול, הוא גם דוגמה לתוצאות המדיניות של אותה תקופה.
נכון לעכשיו, בנסיבות החדשות, ציר איראן-ישראל נותר שלם, והציר הערבי הופעל מחדש. אם הציר איראן-ערבי, שקם לאחר המהפכה ולא היה קיים קודם לכן, יהפוך בהדרגה למערכת יחסים ידידותית, הצירים האיראני והערבי יוכלו להתאחד, לבודד את ישראל באזור ולהקשות על עמידה בלחצים. הדבר תלוי במידה שבה איראן ומדינות ערב יגיעו להבנה, ובכך שממשלות ערב יבינו שאיראן אינה מהווה איום עליהן, אלא שהאיום העיקרי הוא הישות הציונית. בתרחיש כזה, המצב ישתנה באופן משמעותי.
עם זאת, אם הסכסוך האיראני-ערבי, הסכסוך הערבי-ישראלי והסכסוך האיראני-ישראלי יישארו מקבילים ובלתי פתורים, ייתכן שהמצב לא ישתנה. מדינות ערב, אפילו אלו המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו, מצרים וירדן, לא גילו נכונות לנתק את הקשרים במקרים מסוימים. אם פסגות אזוריות, כמו ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי והליגה הערבית, יגיעו למסקנה כי על המדינות לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל וכי איראן ומדינות ערב חייבות לעמוד יחד, ניתן לטעון כי אירוע זה עשוי להניב תוצאות חיוביות לאינטרסים הלאומיים של איראן, כמו גם לערבים ולמוסלמים.
שיתוף פעולה אזורי לא ניתן להשיג באופן מעשי ללא שיתוף פעולה בינלאומי, משום שהמפרץ הפרסי הוא אזור אסטרטגי לסחר ואנרגיה עולמיים, ולמעצמות גדולות, כולל אירופה, ארצות הברית, רוסיה, סין ואפילו יפן, יש עניין בביטחון האזור. לכן, לא ניתן לקבל החלטות בין איראן למדינות המפרץ הפרסי בלבד, משום שלגורמים זרים יש נוכחות צבאית ואינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים באזור זה.
הנקודה החשובה היא שערבים לא צריכים לראות את איראן כאיום על משטרה, בין אם בעיראק, סוריה, לבנון, מצרים, ערב הסעודית או מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ. יש להגיע להבנה כי איראן והערבים מקבלים זה את זה ולא ינקטו בפעולה שתפגע בביטחון זה של זה. נושאים ואירועים, כגון התקפות על שגרירויות או מרכזים קהילתיים במדינות שונות, כולל כאלה הקשורים למיעוטים כמו השיעים בבחריין ובערב הסעודית, העלווים בסוריה ואלה בלבנון ובעיראק, חייבים להיות מנוהלים באופן שיבטל אי הבנות והתפיסה שאיראן משתמשת בקבוצות אלה ככלי להפעלת לחץ על ממשלות ערב. כדי להשיג מטרה זו, מדיניות דו-צדדית ורב-צדדית ברורה ושקופה היא חיונית, כדי שישראל וארצות הברית לא יוכלו לנצל חילוקי דעות וכדי שהרפובליקה האסלאמית של איראן לא תוצג כסוכנת של שינוי משטר.
כצעד ראשון, יש צורך להרגיע את מדינות ערב - לא רק בעל פה, אלא באמצעות פעולות וערבויות מעשיות - שאיראן אינה מהווה איום עליהן, וכי האיום האמיתי טמון במדיניות ובפעולות המשטר הישראלי, במיוחד כאשר ישראל מבקשת לבסס את שליטתה בגדה המערבית ועוסקת בפעולות המהוות איום על מדינות ערב. עלינו להעלות נושא זה בשקיפות בפורומים בינלאומיים ואזוריים, ולעמוד לצד הערבים עם מדיניות ברורה, נטולת אי הבנות.
נור ניוז